sportFive1046257 (צילום: ספורט 5)
צילום:
ספורט 5

במשך שנים ארסנל חיפשה להביא את הנוצץ ביותר בנמצא, במסגרת יכולתה. את ההוא שמכדרר היטב בהתקפה, מדייק במיומנות במסירה ומפציץ את השער בבעיטה. הרצון להציג כדורגל מרהיב מיטיב עם הקהל ומנפק הנאה, אך לא בהכרח מספק הצלחה. ודווקא המועדון שידע בעבר להביא הישגים ללא הפסדים, בנה הרים וגבעות ללא יסודות ונכשל ברגעי האמת פעם אחר פעם במרוצת העונות.

אולם הפילוסופיה נותרה זהה, גם ברגעי השפל הכלכליים וגם בזמני הגאות. לחפש את ההוא שיהיה הנרי או ברגקאמפ הבא, ובו בזמן להתעלם מהחיסרון של כדורגלן דמוי ג’ילברטו סילבה או פטריק ויירה. אחד שיעניק להם את הקשיחות הדרושה והאגרסיביות החסרה, כזה שיענה על הצורך ההכרחי בחיפוי הגנתי. נדמה כי בכדורגל המודרני גדל הצורך בשחקן שידע להתמקם בין קווי הקישור להגנה, ליירט במיומנות את מסירות היריבה ולרדת לתיקולים ללא היסוס וללא מורא.

אולם בארסנל, בכל אופן, התעקשו לשחות נגד הזרם. כך שלצד תצוגות מופלאות, במשחקים רבים הם נראו רכים ונרפים בדרך לתבוסות כואבות. ולמיקל ארטטה נמאס. הוא סבל מכך מספיק כשחקן הקבוצה בעבר, וכמאמנה כעת. ככל שעבר הזמן נדמה היה ששוב ארסנל תתחיל את העונה ללא “בעל בית” במרכז השדה, ודרישותיו של המאמן המסכן לא יענו. אולם בסוף הוא זכה בדיוק למה שהוא רצה – ותומאס פארטיי הצטרף לקבוצה.





מקור

בעיה בכתבה? לחצו כאן לדיווח או יצירת קשר